<h1>המאורות — ר"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ר"ה ל"ג ע"א] ומתעסקין בהן כדי שילמדו ואפילו בשבת. והני מילי בקטן שהגיע לחנוך, אבל בקטן שלא הגיע לחנוך ביום טוב אין בשבת לא. וכתב הרי"ף ואית דאמרי איפכא, ונראה דכיון דמספקא לן אסור להתעסק בהן בשבת בין הגיע לחנוך בין לא הגיע לחנוך, וכ"כ הר"ם [פ"ב ה"ז]. מיהו לפום מאי דגרסינן בערכין פרק קמא [ב' ע"ב] נראה דקטן שהגיע לחנוך חייב בתקיעת שופר. ומיניה קאמר במתניתין דאין מעכבין אותן מלתקוע בשבת ומתעסקין עמהן כדי שילמדו. והילכך אידך מתניתין דמוכחינן מינה דמעכבין את התינוקות וכו' מיירי בקטן שלא הגיע לחנוך. ותימה על הרי"ף איך כתב ואית דאמרי איפכא, דהא לא אפשר איפכא לפום מאי דגרסינן התם, כמו שכתבנו. ומיהו עדיין יש לבאר היכי מצינן לאוקומי הך דמעכבין בשלא הגיע לחנוך, והא קיימא לן [יבמות קי"ד ע"א] דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו. ואפשר לומר דהכא מיירי שהקטן תוקע לדעת אביו, דכסבור שטוב הוא לאביו כשהוא תוקע. ואז בית דין או אביו מצווין להפרישו. כתוב בהשלמה, הא דאמרינן מתעסקין בהן כדי שילמדו ואפילו בשבת, מסתברא לן שלא אמרו אלא בזמן שדוחה תקיעת שופר את השבת אבל בזמן הזה לא. ותימה הוא למה הוצרך לזה, דהא אמרינן בגמרא דמשוינן חלוק בין קטן שהגיע לחנוך לקטן שלא הגיע לחנוך וכו'. וצ"ע מהרב ר' משה [פ"ב ה"ז] שכתב ואין מעכבין וכו' בשבת שאינה של יום טוב. ויש מפרשים דדוקא קאמר בשבת שאינה של ראש השנה, אבל בשבת של ראש השנה לא, דאתי למטעי ולתקוע לשם חובה ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ויש לומר דכי אמרינן ואין מעכבין את התינוקות בשבת שאינה של יום טוב, לרוחא דמילתא קאמר, כלומר אפילו בשבת שאינה של יום טוב וכל שכן בשבת של ראש השנה עצמו שמותר. אבל לפירוש ראשון קשה מאין לו לרב לחלוק בין שבת של יום טוב לשבת שאינה של יום טוב. וגזירה זו לא מצאנוה מן הגמרא. והר"ם אוסר בתינוקות שהגיעו לחינוך לתקוע בשבת. ונראה לומר הטעם, כי כמו שיש לחנכן ללמוד התקיעה, יש לחנכן להזהר מאיסור שבת. וכן נראה מהרי"ף שכתב ואית דאמרי איפכא, ולא הכריע על שני הפירושים, נראה שדעתו להחמיר. אבל הראב"ד מתיר בקטן שהגיע לחנוך לתקוע בשבת ולגדול להתעסק עמו כההיא דערכין. ובהשלמה כתוב לאסור בזמן הזה, כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף ג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס מוציא את מינו משום דבריה בפני עצמו הוא, וכן פסק הר"ם [פ"ב ה"ב] וההשלמה. אך הראב"ד נראה שמפקפק בזה בהגהותיו. אבל לא את שאינו מינו, אנדרוגינוס פירוש שחציו זכר וחציו נקבה. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, פירוש משום דדלמא חד נקבה וחד זכר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, ואף לעצמו אינו מוציא משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. ואפילו למשנה אחרונה דאמרו דמשום תקון העולם כופין את רבו וכותב לו גט שחרור, כל כמה דלא שחרריה לא אתי צד עבדות דאית ביה דלית ליה חיובא מדאורייתא ומפיק לצד חירות דאית ליה חיובא מדאורייתא. אבל בראיה חייב לחומרא, דכיון דתקינו דכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור אינו יכול לשעבד בו, וכמי שאין אלא אדון אחד דמי, דכתיב את פני האדון י"י, וכדדרשינן במסכת חגיגה [ד' ע"א]. השלמה.
[ר"ה כ"ו ע"ב] שוה היובל לראש השנה לתקיעות ולברכות. שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין. פירש הראב"ד [בהשגות על הרמב"ם הלכ' שופר פ"א ה"א] למצוה, אבל אם תקע בשל יעלים יצא. ובהשלמה פירש דאפשר דאפילו לעיכובא קאמר, וכן דעת הר"ם [שם].
<h2>דף ח:</h2>
[ר"ה י"ז ע"א] נושא עון ופשע מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדיין לא בא חטא על ידו, אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו, וכך מדתו של הקב"ה שלא לחייבן בתחלה, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מחשב בהדייהו, פירושא אחרינא לגאון, הא מילתא קיימא באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית מצוה ושומר חמורות, ובעתים חוטא בקלות. מדת הקב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו, ובתורת צדיקים הוא. ועון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי ועומד עד שעה שימות. ובאותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן עונות, הרי עברו ראשון ראשון עונותיו ואינן חשובים עליו, וכאילו לא עשאן דומה. אבל אם גברו אותן עונות ונמצאו מעשיו כולם כשהן מצטרפין ונשקלין זה עם זה רובן חובות, הרי כל אחד ואחד נחשב. וזו היא המדה המנויה בדרכי י"י. וזו היא מדה ששית משלש עשרה מדות שבפרשת ויעבור, ורב חסד, רב חסד מטה כלפי חסד. ופירוש מעביר. וקיימא [לן] דהני מילי כולהו בזמן שמת בלא תשובה. אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום עונות שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. אלא הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו ונותנו במחיצתן של צדיקים. פירש בירושלמי שצריך שיקבל עליו בשעת תשובה שלא ישוב עוד בחטא. וכן נראה שאם לא יקבל בעצמו שלא ישוב עוד בו הרי אין זו תשובה אם עדיין דעתו לשוב בחטא. והרי הוא כמי שיש בידו שרץ וטובל. שלא עלתה לו טבילה כדאיתא בהלכות יומא [פ"ו ע"ב]. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע.
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, מתשעה בני אדם כאחד לא יצא, פירוש דתרי קלי לא משתמעי. תקיעה מזה ותרועה מזה, בזה אחר זה יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו. וכן בהלל ובמגלה נמי אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש אלא קורא ממקום שפסק.
<h2>דף י:</h2>
כתב רבינו האיי ולהתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, כך אנו רואים, יפה שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים בראש השנה, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה אדם, שהרי תשעה באב, שהיא תענית חמורה לא ראו לקבעה בשבת, אלא דחו אותה. ואפילו בשבת להשלים תענית שמערב שבת נסתפק בכמה דורות עד שנחתכה ההלכה מתענה ומשלים [ערובין מ"א ע"א]. ואם להשלים בשבת כך, היאך נאמר שתענית נדבה בשבת שפיר דמיא. הילכך אל תעשו כך. ולדעת זו אנו נוטים ועושים. שעשרת ימים אלו ימי תשובה מיקרו, ימי צום לא מקרו. ומעיקרא כי דרוש רבנן דרשו י"י בהמצאו אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, לאו למיקבעינהו בתענית, אלא להתנפל ולהתחנן ולהתודות ולהתפלל ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה. וכי ההיא דאמרינן השב בנתים מוחלין לו וכו'. ואין דוחין עונג שבת ושמחת יום טוב הקבועין מן התורה מפני תענית נדבה. ושבת לא הותרה אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא. וקיימא לן כר' יהושע בשמחת יום טוב דאמר מצוה. וההיא דמר בריה דרבנא [פסחים ס"ח ע"ב] דהוה יתיב בתעניתא כולה שתא בר מיומא דעצרת ופוריא ומעלי יומא דכפורי, ליכא למסמך עליה, דלאו כהלכתא עביד. עד כאן. ובירושלמי במסכת תענית [פ"ב הי"ב], בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים. ובמסכת יומא [פ"א ע"א] גרסינן שאינו ענוי נוהג בשבתות וימים טובים. עוד כתב רבינו האיי גאון, אומרין צדקתך בראש השנה שחל להיות בשבת. הלא אנו אומרים ויגבה י"י צבאות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. ומנהג יפה הוא, עד כאן. ומנהג בנרבונה שלא לאמרו, מפני שהוא ראש חדש. אבל ביום הכפורים אומרין אותו. והלכות ה"ר יצחק אבן גיאת, כל היום כשר לתקיעת שופר אלא שהזריזין מקדימין למצות. ביום הראשון מוציאין שני ספרי תורה. באחד קורין חמשה מן וי"י פקד את שרה עד והאלקים נסה את אברהם וגו'. ובשבת קורין שבעה. ובשני קורא מפטיר ובחדש השביעי באחד לחדש שבחומש הפקודים. ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים צופים עד וירם קרן משיחו. וביום שני קורין באחד והאלקים נסה את אברהם עד סוף הסדרה. ובשני קורא מפטיר כאתמול, ומפטירין מצא חן במדבר עם שרידי חרב, עד רחם ארחמנו נאום י"י. הטעם להפטרה ראשונה, שבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, להפטרה שניה דכתיב בה ענין זכירת ישראל למקום דכתיב זכור אזכרנו עוד.
